<h1>חוקות הדיינים סימן קכ"ח</h1>
<h2>דף ע.</h2>
כותבין הרשאה לתבוע ממון מחבירו ואפי' במלוה ע"פ ואפי' בגזילה ואפילו שאינו יכול להקדיש אותו ממון כיון שאינו ברשותו כמו שמפו' בב"מ בפ"ק [ו' ע"א] אעפ"י כן כותבין הרשאה עליה לפי שההרשאה אינו קונה קנין גמור אפי' בפקדון משום דלא עשאו אלא שליח לתבוע אותו ממון מחבירו ובמלוה ע"פ לא אמרו דכותבין עליה הרשאה אלא דוקא בשלא כפר בו אבל אם כפר בו ואמר איני חייב לו כלום אין כופין אותו ליתן לו כלום ולא להשביעו עד שיבא בעל דינו כך מפו' בפ' שבועת העדות [ל"ג ע"ב] ובב"ק פ' מרובה [ע' ע"א], ואפילו נתחייב שבועה כגון שהודה במקצת וכפר במקצת אינו משביע אותו משום דכיון דבטלה מקצתה בטלה כולה ואפילו במה שהודו לו אינו נותן לו משום שיכול לומר לו אין אתה בעל דברים שלי כ"כ רי"ף ז"ל, ויש מי שאומר דההלכה כמו שאמרו בפ' מרובה דאין כותבין הרשאה במלוה ע"פ אפילו שלא כפר בה מפני שאינו נקרא ממון של המלוה הואיל ואינו יכול להקדישו ועוד (דפעמים) [דמסתמא] המלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כן נראה ודאי מהגמרא אבל הגאונים תקנו שיכתבו הרשאה אפילו במלוה ע"פ ושלא יוכל לדחותו ולומר לו אין אתה בעל דברים שלי אלא כופין אותו שיעמוד לדין ואם הודה שהוא חייב לו כופין אותו לפרוע אותו ממון לזה המורשה וזו התקנה היא כדי שלא יטול כל או"א ממון לחבירו וילך לו למדינה אחרת וכן דעת הראב"ד ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות שלוחין ושותפין ועוד תיקנו שאם היה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר בין בעדי קנין אעפ"י שכפר בה בב"ד כותבין עליה הרשאה מפני שהיא כפירת שעבוד קרקעות אבל אם היה מלוה ע"פ שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליה הרשאה כמ"ש למעלה, ומי שהרשה לאחד ורצה לבטל ההרשאה ולהרשות לאחר ה"ז מבטל ואין למורשה לכתוב הרשאה שיהיה מרשה בעבורו לפי שבעל הממון יכול לומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא למי שירצה ה"ז השליח יכול להרשות וכותב הרשאה לשני ושני לג' ולכמה שירצה ואם זה המורשה מחל לנתבע או שמחל לו השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולפיכך אם התנה עמו וכתב לו דבין לתקן ובין לעוות הכל יהיה קיים עליו כיון שכן אפילו מחל לו על הכל ה"ז מחול.
